הקמתי את העמותה הזו לפני שנים רבות, והכל התחיל בסיוע למשפחות ששירותי הרווחה לקחו מהם ילדים. נתקלתי בכתבה בעיתון על אמא דוברת רוסית שהתאבדה כי שירותי הרווחה לקחו ממנה את ילדה בת השנתיים. המאמר זעזע אותי, אולי גם בגלל שהיה לי בן באותו גיל.

אלו היו שנות ה-90, תקופת “העלייה הגדולה”, כשכמיליון עולים חדשים דוברי רוסית הגיעו לישראל והעומס על כלל המערכות הממשלתיות היה כמעט בלתי אפשרי. כשהעמקתי בבעיה, הבנתי שלעיתים קרובות הצעד הקיצוני של הוצאת ילדים מהבית אינו מוצדק, ונובע לא מהזנחה ממשית – אלא מחוסר שפה משותפת (העולה אינו שולט בעברית, ואנשי המקצוע אינם מדברים רוסית), מחוסר הבנה תרבותית ואי־היכרות עם החוקים. התוצאה – טראומה הן לילד והן להורים.

אתן רק דוגמה אחת.

המורה שיבחה תלמיד שהתמיד בהכנת שיעורי הבית, והוא ענה לה: “אמא אמרה שאם לא אעשה שיעורים – היא תהרוג אותי”. באותו יום הילד לא חזר הביתה מבית הספר.
המורה, שלא ידעה שבמשפחות דוברות רוסית הביטוי “תהרוג אותי” פירושו לעיתים פשוט “תכעס עליי מאוד”, פנתה לשירותי הרווחה ולמשטרה. מבחינתה, הייתה כאן סכנה ממשית לילד.
אבל לאמא הזו אף אחד לא הסביר שבעברית, יש מילים שלעולם לא אומרים לילד – לא בצחוק, לא בעצבים, לא באיום. זה החוק. ואף אחד לא שואל איך ההורים שלך דיברו איתך ברוסיה לפני עשרים שנה.

הקמתי קבוצת סיוע הדדי של 50 מתנדבים עולים, שלימים הפכה לבסיס של עמותת “מגן המשפחה”. הפעילות של קבוצת המתנדבים שלנו עוררה מיד עניין בקרב חברי הכנסת דוברי הרוסית. התמיכה שלהם הייתה עבורנו קריטית – כי רק בעזרתם הצלחנו להיכנס למרכזים המיוחדים שבהם שוהים ילדים שהוצאו מהבית עד לדיון בבית המשפט. היינו חייבים לראות את הילד ולהרגיע את ההורים.

לא עבר זמן רב והתחילו להזמין אותי לדיוני הכנסת שעסקו בבעיות של משפחות וילדים. שם פגשתי שלל פעילים חברתיים דוברי רוסית – ולכל אחד מהם הייתה תוכנית משלו לשיפור תחום מסוים. אבל הם לא שלטו בעברית, ובוועדות הכנסת המקצועיות כמעט אף אחד לא טרח לסייע להם. לכן התחלתי להגיע באופן קבוע לדיוני ועדות שעסקו בעולים, כדי לעזור בתרגום ולוודא שקולם נשמע.

כתוצאה מהמעורבות שלי, הגיעו אליי מקרים ובעיות ממגוון רחב של תחומים – לעיתים כאלה שדרשו פתרון מיידי. בליווי של עולים חדשים שאינם דוברים עברית – לבנקים, לשירותי הרווחה ולמוסדות ממשלתיים אחרים – ראינו אני והמתנדבים של “מגן משפחה” עד כמה העולה החדש עלול להיתקל בקשיים כמעט בכל שלב. לא תמיד מתוך רוע – אף כי בהחלט היו מקרים של פקידים שלא מילאו את תפקידם כראוי או בעלי דירות שפעלו בחוסר יושרה.
כדי לתת מענה מקצועי ורציני, צירפתי לעמותה עורכי דין, אנשי חינוך ואנשים שמכירים מקרוב את מערכת השירותים הממשלתיים. אני עצמי ביליתי את רוב זמני באוטובוסים – לפעמים השתתפתי בשלוש או ארבע פגישות ביום בערים שונות. מספר הטלפון שלי עבר מיד ליד בקרב העולים החדשים, והפך לסוג של קו חם.

בהמשך, לאחר שרשמנו את העמותה באופן רשמי, הקמנו קו חם אמיתי – טלפון רב-קווי שפועל 24 שעות ביממה. כשפניות הגיעו אלינו, המפעילים שלנו מיד מיינו את הבעיות: כאלה שניתן לפתור דרך פנייה לגוף ממשלתי מסוים, וכאלה שדורשות תיאום בין כמה רשויות וגורמים שונים. גם במקרים המורכבים – לקחנו אחריות ונכנסנו לעובי הקורה.
היה לנו חשוב שהאדם שפונה אלינו – לא ישמע את התשובה: “זה לא בתחום שלנו”.

היה ברור שעבודה פרטנית עם כל מקרה היא חיונית וחשובה – אבל מספר הפניות הלך וגדל, וכוח האדם שעמד לרשותנו לא הספיק. אז עלתה המחשבה לעבור גם לעבודה קבוצתית: ליצור קבוצות של עולים, בהן יקבלו מידע חשוב על נושאים שהם כמעט בהכרח יפגשו – שכירות דירה, שירותים בנקאיים, התנהלות מול ביטוח לאומי ועוד.
העברתי סדרת הרצאות מקיפה, שלעיתים התקיימה ממש במתכונת של שאלות ותשובות מהקהל:
על מה לשים לב כשמגיעים לראות דירה להשכרה?
מה לעשות אם הגיע מכתב פתאומי מביטוח לאומי על חוב של כמה אלפי שקלים ואיום בעיקול חשבון הבנק?
ואיך פועלים כשכבר חסמו את החשבון – ואין אפילו כסף לאוכל?

בערך באותה תקופה פתחנו קבוצת סיוע הדדי להורים – מרחב שבו יכלו לשאול שאלות אנשי חינוך ופסיכולוגים, לשתף בקשיים, לקבל עצות ובעיקר – לדעת שהם לא לבד. זו הייתה גם הזדמנות חשובה להורים לדבר אלה עם אלה, לחלוק חוויות, ולמצוא אוזן קשבת בקהילה תומכת.

כדי לסייע לעולים להתגבר על מחסום השפה, ארגנו קורסי עברית בזום עם מורה מוסמך ומנוסה.

אבל מוקד העשייה המרכזי שלנו היה ונשאר המשפחה. בשנים האחרונות אחד הפרויקטים החשובים ביותר שלנו הוא פרויקט “המפגש”. הפרויקט נולד בעקבות פניות חוזרות ונשנות מהורים שילדיהם התקשו בתהליך ההשתלבות – ילדים שלא הצליחו להשתלב במסגרות החינוך, לא יצרו קשרים חברתיים, ובילו את רוב זמנם הפנוי לבד.

כדי לעזור לילדים האלה, פתחנו את מועדוני “המפגש” בחיפה, בבת ים וברחובות. במפגש הקרוב עם הילדים וההורים, הבנו שכמחצית מהילדים סובלים מקשיים התפתחותיים שהחמירו בעקבות המעבר למדינה חדשה והלחץ הכרוך בו. הבנו שמדובר בפרויקט של הכלה – מיזם שדורש יצירת מרחב מקביל, שבו ילדים יכולים לתקשר ולהשתתף באופן מוצלח ובטוח.
זו עבודה רחבת היקף שמערבת פסיכולוגים, מומחים לאינטגרציה סנסורית, ומנחים מקצועיים שמובילים קבוצות אינקלוסיביות. יחד אנחנו בונים מסלול אישי של שילוב והתפתחות לכל ילד וילדה.
היום לפרויקט “מפגש” יש כבר 14 סניפים ברחבי הארץ. המדריכים של קבוצות הילדים ובני הנוער משתתפים בקורס הכשרה שנתי, ובו הם מקבלים כלים מעשיים – כולל “מפות דרכים” לעבודה מותאמת עם כל קושי או מאפיין התפתחותי.

אספר מעט על מהי בעצם הכלה. נראה לי חשוב לומר זאת, משום שבמערכות החינוך של היום, לעיתים קרובות מציגים לנו הפרדה במסווה של הכלה. ילדים עם צרכים מיוחדים מבודדים בכיתות קטנות ונפרדות, ואם יתמזל מזלם – מובילים אותם לשעה ביום להשתלב בכיתה רגילה, בליווי סייעת. וזה עוד בתרחיש האופטימי, משום שבמקרים רבים הילדים לומדים בפנימיות או במסגרות חוץ־ביתיות מיוחדות – הרחק משאר הילדים ומהחיים הרגילים.

התוצאה של ההפרדה הזו היא שילדים עם צרכים מיוחדים אינם מוכנים לחיים האמיתיים לאחר סיום בית הספר. בישראל קיימת אפילו עמותה מיוחדת שמלמדת בוגרי פנימיות כישורי חיים בסיסיים – דברים כמו בישול, קנייה בסופר, ניהול חשבון בנק או עמידה בזמנים.
על הנייר, בגיל 21, כאשר בוגרים עם צרכים מיוחדים מסיימים את הלימודים במסגרות החינוך המיוחד, הם אמורים להיות מסוגלים לחיות עצמאית, עם ליווי ותמיכה מותאמים. בפועל, רבים מהם מוצאים את עצמם ממשיכים לגור בהוסטלים – אותם מוסדות, רק בגרסה של “מבוגרים”.

אבל רבים מה”אנשים מיוחדים” האלה הם אנשים מוכשרים בצורה יוצאת דופן. הם יכולים לתרום לחברה – והחברה גם זקוקה להם. אבל כדי שזה יקרה, אנחנו כחברה צריכים להתחיל מוקדם: לאפשר להם לגדול לצד כולם, ללמד אותם איך לחיות איתנו – ואותנו איך לחיות איתם. לתת להם הזדמנויות אמיתיות לעבוד, ליצור, להשתלב, להיות שייכים.
לא במקרה מומחי אונסק”ו מגדירים חברה אינקלוסיבית כסוג של מערכת חברתית שבה השונות בין בני האדם אינה נתפסת כאיום על היציבות – אלא דווקא כמשאב להפריה הדדית ולהתפתחות משותפת.
אביא דוגמה מהניסיון שלנו. כשבמהלך מגפת הקורונה כל המדינה נאלצה להישאר בבתים, עמותות רבות שעבדו עם ילדים פשוט נסגרו. אותנו הצילו דווקא הילדים על הרצף האוטיסטי – אלה שכבר הרבה לפני המגפה למדו לחיות בבית, לתקשר דרך תוכנות מחשב, משחקים ואתרי למידה.
הם פתחו לנו דלת לעולם שלהם, ולימדו אותנו איך אפשר לחיות חיים מלאים גם בלי כל מה שחשבנו שהוא הכרחי.

אנחנו בטוחים שפרויקט “המפגש”, ששם לו למטרה לסייע קודם כול לילדים, תורם גם לשיפור הקשרים בתוך המשפחה. גם הילדים וגם ההורים מספרים על כך.
כאשר הילדים רוכשים מיומנויות תקשורת במסגרת הקבוצות – בליווי רגיש ולא לוחץ של המנחים שלנו – הם מצליחים ליישם את אותן מיומנויות גם בבית, בבית הספר, ברחוב, בקיצור – בחיי היומיום.
וכשהם מצליחים – טוב יותר גם להם וגם לכל מי שסביבם.

לא מזמן התחלנו לארגן חופשות לילדים גם מחוץ לישראל. כבר הספקנו לבקר בצ’כיה,
ובאביב הקרוב אנחנו מתכננים נסיעה לסלובקיה ופולין,
ובקיץ – למחנה קיץ מיוחד בהונגריה.

המפגשים הקבוצתיים והנסיעות לחו”ל הם כמובן חשובים ומועילים, אבל אין כמעט משפחה שלא חוותה משבר ביחסים עם הילדים. במצבים כאלה נדרשות גם פגישות אישיות וייעוץ מותאם.
לשמחתנו, הצלחנו לפתוח קורס להכשרת מומחים ליחסי הורים וילדים במכללה האקדמית ע”ש דוד ילין.
הקורס מעניק לבוגרים מקצוע מבוקש, רישיון והסמכה בינלאומית – שמאפשרת להם לעבוד אונליין עם משפחות בכל העולם.
הקורס מותאם באופן מלא לצורכי עולים: הלימודים מתקיימים עם תרגום סימולטני, קיימת אפשרות לצפות בהרצאות מוקלטות – כך שניתן ללמוד מקצוע מבלי לוותר על לימודים באולפן, למשל.
וגם זה חשוב – את הקורס ניתן להשלים בתוך שנה אחת בלבד.

במהלך הקורס הזה קרה מקרה מיוחד, שממחיש בצורה מדויקת מהי הכלה אמיתית.
הסטודנטים בקורס השתתפו בהרצאה חיה של פרופסור ישראלי – דבר שהתאפשר בזכות עבודה מורכבת של תרגום סימולטני דו-כיווני.
בנוסף, יש אפשרות לצפות בהרצאות גם בהקלטה – עם כתוביות ברוסית.
נאמר בכנות: לא כל עולה חדש כבר הספיק להתגבר על מחסום השפה, וגם כאן אנחנו נותנים מענה.
באחת ההרצאות, סטודנט שאל שאלה שהמרצה לא ידע להשיב עליה. חשוב לציין – הסטודנטים שלנו הם אנשים עם השכלה גבוהה וניסיון מקצועי מרשים.
ובמקרה הזה – סטודנט אחר השיב במקום המרצה.
“אני מודה לך,” אמר הפרופסור,
“כל חיי חיפשתי את התשובה לשאלה הזו.”
כך קיבלנו, מול עינינו, את אותו עיקרון של הפריה הדדית שעליו אנחנו מדברים כל הזמן.

הכשרת מומחים ליחסי הורים וילדים היא בעינינו מיזם בעל חשיבות עליונה, משום שהיא נותנת מענה למגוון רחב של בעיות קשות שרבים מהעולים נתקלים בהן.
במקרים רבים מדובר באנשים שקיבלו במדינת המוצא שלהם השכלה אקדמית הומניסטית ברמה גבוהה – ולעיתים אף תואר מתקדם.
כאשר אדם כזה עובר לארץ חדשה, הוא מקווה שיוכל להשתמש בידע ובכישורים שצבר גם כאן.
אבל בלי עברית, ההצעות שיקבל יהיו לרוב בתחום הניקיון או הסיעוד.
נכון, עם הזמן העברית תגיע – אבל כשאדם נאלץ לעבוד בתחום שאינו תואם את היכולות והחלומות שלו, הוא עלול להיכנס לדיכאון, לאבד את הביטחון המקצועי, ולצאת ממעגל ההשפעה.
וגם בתוך המשפחה, במצב כזה – האדם הזה לא בדיוק הופך להיות מקור של שלווה.

כך קרה שעמותת “מגן המשפחה”, שהחלה את דרכה בהתמודדות עם בעיה משפחתית מקומית אחת, מצאה את עצמה משתלבת בפתרון של בעיה לאומית – קליטה והשתלבות של עולים חדשים.
כל הזמן מצטרפים אלינו אנשים נפלאים,
ובכל שנה נולדים פרויקטים חדשים וקורסים להכשרה מקצועית.
השנה פתחנו 4 סניפים חדשים של פרויקט “המפגש” לבני נוער,
ובמאי אנחנו פותחים קורס חדש למשפחות – קורס קייס מנג’מנט לטיפול בפוסט-טראומה.
לצערנו, זו מציאות שלא צריך אפילו להסביר.
הבשורה היא שדווקא עולים – שיקבלו את הידע, ההכשרה והתעודה – יוכלו להיות אלה שיתנו מענה אמיתי לאחת הבעיות הכי בוערות של המדינה שלנו.

כמובן, הדרך שלנו נראית חלקה רק על מסך המחשב או הטלפון.
במציאות – אנחנו נתקלים בקשיים כמעט מדי יום.
אבל הניסיון שצברנו לאורך השנים עוזר לנו להתמודד איתם.
אנחנו משתפים פעולה עם משרד הרווחה, משרד החינוך וגם עם הביטוח הלאומי.
ואני – יחד עם המתנדבים והעובדים המוכשרים של העמותה – משתדלת לתת מענה מהיר ומדויק לצרכים שמתעוררים בשטח, כאן ועכשיו.