בדידות בקרב ילדים ובני נוער: הגדרה, גורמים, השלכות ודרכי התערבות

בדידות הינה חוויה פסיכולוגית המבטאת חוסר סיפוק של אדם מכמות או מאיכות הקשרים החברתיים שהוא מקיים, ומאופיינת בקוגניציות, רגשות ותחושות של שונות, חוסר שייכות, ניכור, חוסר קבלה ונחיתות (Goossens, 2018; Perlman & Peplau, 1998).

מקובל להבחין בין בדידות לבין בידוד חברתי; בעוד בידוד חברתי מתייחס לכמות הקשרים החברתיים האובייקטיבית שבהם אדם מעורב, בדידות משקפת את חוויותיו הסובייקטיביות ביחס לקשרים החברתיים הללו, ואת המידה שבה הם מספקים עבורו צרכים אנושיים הנוגעים לאמון, אינטימיות, אהבה, ביטחון וקבלה (Masi, Chen, Hawkley & Cacioppo, 2011). מכאן, אדם עלול לחוש בודד גם כאשר נראה שהוא מעורב במספר רב של קשרים חברתיים ופעילויות חברתיות, או לחלופין לחוש מסופק חברתית גם כאשר הוא מקיים מספר מצומצם של קשרים חברתיים (Ernst & Cacioppo, 1999).

בשנים האחרונות, וביתר שאת לאחר משבר הקורונה, התגברות השימוש במרחבים דיגיטליים, ובישראל גם בעקבות מלחמת “חרבות ברזל”, גוברת ההכרה בבדידות כתופעה חברתית ובריאותית רחבת היקף. כיום אין מדובר רק בקושי רגשי אישי, אלא באתגר של בריאות הציבור, הנוגע לבריאות נפשית, פיזית, חינוכית וקהילתית.

דוח עדכני של ארגון הבריאות העולמי משנת 2025 מצביע על כך שכאחד מכל שישה אנשים בעולם חווה בדידות. בקרב מתבגרים וצעירים התופעה בולטת במיוחד: כ-17%–21% מבני 13–29 מדווחים על תחושות בדידות, כאשר השיעורים הגבוהים ביותר נרשמים בקרב בני נוער. נתונים אלה ממקמים את הבדידות כאחת הסוגיות המרכזיות של רווחה נפשית וחברתית בקרב ילדים, בני נוער וצעירים בשנים האחרונות.

גם במדינות ה-OECD ניכרת שחיקה מסוימת בקשרים החברתיים ובתחושת התמיכה. דוח OECD משנת 2025 מצא כי במדינות החברות בארגון, 10% מהנשאלים דיווחו כי אינם מרגישים שיש להם תמיכה מספקת מאחרים, 8% דיווחו שאין להם חברים קרובים, ו-6% דיווחו כי הרגישו בודדים רוב הזמן או כל הזמן במהלך ארבעת השבועות שקדמו לסקר. אף שמדובר בנתוני כלל האוכלוסייה, הדוח מדגיש כי צעירים הם אחת הקבוצות שבהן ניכרת פגיעות מיוחדת לבדידות ולשחיקה בתחושת השייכות.

בישראל, תמונת המצב בשנים 2023–2026 מושפעת משילוב של גורמים: השלכות מתמשכות של משבר הקורונה, עלייה בשימוש במסכים וברשתות חברתיות, פגיעה ברווחה הנפשית של מתבגרים, ומאז אוקטובר 2023 גם מציאות של מלחמה, פינוי משפחות מבתיהן, שיבוש מסגרות חינוך ופנאי, ואובדן תחושת ביטחון ורציפות.

מחקר HBSC בישראל, שפורסם במסגרת WHO/Europe בשנת 2023, הצביע על עלייה במצוקה נפשית יומיומית בקרב מתבגרים בישראל, לצד עלייה בשימוש ברשתות חברתיות ובהתנהגויות הקשורות למסכים. אף שהנתונים אינם עוסקים רק בבדידות, הם מצביעים על הקשר הרחב שבין רווחה נפשית, קשרים חברתיים, שימוש דיגיטלי ותחושת שייכות בגיל ההתבגרות.

מאז פרוץ מלחמת “חרבות ברזל” נוספה שכבה נוספת של סיכון לבדידות בקרב ילדים ובני נוער: עקירה זמנית או ממושכת מהבית, מעבר בין מסגרות חינוך, היעדר רציפות חברתית, חשיפה לאובדן ולחרדה, ופגיעה בתחושת הביטחון האישי והקהילתי. סקירה של מכון ברוקדייל על השפעות המלחמה על ילדים ובני נוער בישראל מדגישה כי המלחמה משפיעה על כלל הילדים ובני הנוער בישראל, ולא רק על מי שנחשפו ישירות לאירועים או פונו מבתיהם.

פגיעים במיוחד לחוויות מתמשכות של בדידות הם צעירים וילדים המשתייכים לאוכלוסיות מודרות, וביניהם ילדים וצעירים ממשפחות עניות, ילדים עם מוגבלויות, מהגרים, עולים חדשים, קבוצות אתניות מוחלשות, בני נוער להט”בים, ילדים שחוו פינוי או עקירה מביתם, וילדים החיים במצבי חירום מתמשכים. שיעורי הבדידות הגבוהים בקרב ילדים וצעירים מאוכלוסיות אלה נובעים משילוב של חסמים מבניים, חברתיים ותרבותיים, כגון נגישות נמוכה לשירותים קהילתיים ולתחבורה ציבורית, קשיי שפה, מחסור במשאבים, יחס מפלה ודעות קדומות המופנות כלפיהם.

מערכת חסמים ענפה זו מבודדת צעירים ומבוגרים מאוכלוסיות אלו ומגבילה את ההזדמנויות העומדות בפניהם להשתתף בחיים הקהילתיים וליצור קשרים חברתיים שיאפשרו להם להיחלץ מבדידותם. יתרה מכך, ילדים וצעירים מאוכלוסיות אלה מתויגים במקרים רבים על ידי קבוצת השווים שלהם כ”שונים” ו”חלשים”, וכתוצאה מכך הופכים מושא למעשי בריונות, הצקות וחרמות.

מחקרים העוסקים בחוויות הבדידות של צעירים מנקודת מבטם מלמדים כי למרות שמרביתם מכירים בבדידות כבעיה המזוהה עם בני גילם, רבים מהם סבורים כי היא אינה זוכה ליחס של בעיה חברתית רצינית. צעירים רבים מתקשים לשוחח על בדידותם עם בני משפחה, חברים או אנשי מקצוע, בין היתר בשל חשש מסטיגמה, בושה, דחייה או תפיסה כי בדידות מעידה על כישלון אישי. על כן, על אף ממדיה ההולכים וגדלים של בעיית הבדידות, היא נותרת במידה רבה בעיה חברתית מושתקת.

גורמים לתופעת הבדידות בקרב צעירים וילדים

הספרות הפסיכולוגית רואה בבדידות חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית, שתפקידו להניע אותנו ליזום אינטראקציות חברתיות ולפתח כישורים חברתיים (Goossens, 2018). בדומה למנגנונים ביולוגיים אחרים כמו רעב, צמא וכאב, גם תחושת הבדידות משמשת כרמז פנימי המפעיל התנהגות שמקדמת את ההישרדות שלנו: כפי שרעב גורם לנו לחפש אחר מזון וכאב גורם לנו להימנע מהגירוי המכאיב, תחושת הבדידות מכוונת אותנו לחפש אחר אינטראקציות חברתיות החיוניות לרווחתנו ולהימנע מאינטראקציות חברתיות בלתי מספקות (Masi et al., 2011).

יחד עם זאת, היסטוריה של מערכות יחסים המאופיינות בחוסר זמינות, דחייה, חוסר אמון או אי-מענה לצרכים רגשיים עלולה לכוון אותנו לפעול בדיוק בכיוון ההפוך, ולגרום לנו להימנע מאינטראקציות חברתיות. מנגנון זה עלול להוביל בסופו של דבר לפגיעות כרונית לבדידות (Berlin, Cassidy & Belsky, 1995). גם מצבים חברתיים המרמזים על איום פוטנציאלי, כמו אפשרות לדחייה חברתית, חרם, לעג או התמודדות עם תיוג שלילי, מנחים אותנו פעמים רבות להגן על עצמנו מפני פגיעה אפשרית ולהימנע מאינטראקציה חברתית (Goossens, 2018; Hawkley & Cacioppo, 2010).

אחד הגורמים המתוארים בספרות הפסיכולוגית כמובילים להתפתחות של בדידות כרונית הוא קיומן של הטיות קוגניטיביות, אשר גורמות לאנשים בודדים לפרש סיטואציות חברתיות באופן שמשמר את בדידותם. בהתאם למודל הבדידות שפיתחו Hawkley & Cacioppo, אנשים בודדים הינם דרוכים ורגישים יותר לרמזים סביבתיים-חברתיים המאיימים על תחושת הערך העצמי שלהם. דריכות זו מביאה בתורה להטיות קוגניטיביות המתבטאות בנטייה לזכור יותר אינטראקציות חברתיות שליליות ולצפות להתרחשותן.

הטיות תפיסתיות אלו פועלות פעמים רבות כנבואה המגשימה את עצמה, כך שהאדם הבודד אכן חווה יותר אינטראקציות חברתיות שליליות ולומד לתפוס את העולם החברתי כמקום מאיים. חוויות אלה מעוררות בו רגשות שליליים כגון עוינות, תסכול, עצבות, לחץ וחרדה. חוקרים נוספים מציעים כי אנשים בודדים נוטים יותר להאשים את עצמם בכישלונות חברתיים ולאמץ התנהגויות המגבירות את הסיכון לדחייה חברתית. כך נוצר מעגל שלילי שבו בדידות ודחייה חברתית מגבירות ומזינות זו את זו (Anderson, Horowitz & French, 1983).

לצד ההסברים הפסיכולוגיים, אשר מבוססים על ההנחה כי בדידות הינה חוויה אישית הממוקמת בפרט, מתעוררת בשנים האחרונות כתיבה סוציולוגית-אנתרופולוגית המבקשת להבין את חוויית הבדידות בקונטקסט חברתי-תרבותי רחב יותר. ספרות זו מציעה כי השיח החברתי על בדידות חושף ציפיות סותרות ופרדוקסים המתקיימים בתרבות המערבית הגלובלית, אשר מקדשת מצד אחד הישגים אישיים, עצמאות ואינדיווידואליזם, ומצד שני מוקיעה ביטויים של בדידות ורואה בהם עדות לכישלון אישי ולחרפה (Weiss, 1973).

גישה זו מציעה להסיט את הזרקור מההיבט הפרטני של חוויית הבדידות אל תהליך התיוג שמסמן יחידים וקבוצות מסוימות כבודדים, כחלק מאידיאולוגיה חברתית של הדרה (Lahad, 2017; Yodovich & Lahad, 2018). החרדה מפני הבדידות והסטיגמה שהיא נושאת חזקה במיוחד בקרב צעירים ובני נוער, אשר מבקשים למצוא את מקומם בתוך קבוצת השווים ולהגדיר את עצמם באמצעותה. לא בכדי, בני נוער רבים משקיעים מאמצים רבים על מנת להסתיר את בדידותם ולאמץ נראות חברתית המחצינה חוויות של אושר, הצלחה והשתייכות.

בשנים האחרונות נוסף לכך ממד דיגיטלי משמעותי. הרשתות החברתיות מאפשרות לבני נוער לשמר קשרים, להשתייך לקהילות וליצור קשרים חדשים, אולם הן גם עלולות להגביר השוואה חברתית, תחושת החמצה, חשיפה לדחייה ולבריונות מקוונת, וכן שימוש פסיבי שאינו מייצר קשר רגשי ממשי. הקשר בין שימוש ברשתות חברתיות לבדידות אינו חד-משמעי: לא עצם השימוש הוא הגורם המרכזי, אלא אופי השימוש, איכות הקשרים, מידת האוריינות הדיגיטלית, ותלות בשימוש מקוון כתחליף לקשרים פנים-אל-פנים.

השפעת חוויית הבדידות על בריאות פיזית ונפשית

חוויות ממושכות של בדידות מקושרות לבעיות בריאותיות מגוונות, ועלולות לפגוע בתפקודים פסיכולוגיים ופיזיולוגיים שונים. בדידות נמצאה קשורה לתחושות של מצוקה, עצבות, כעס, שעמום וסימפטומים של דיכאון (Perlman & Peplau, 1998). נראה כי בדידות ודיכאון מחזקים ומזינים זה את זה, כך שבדידות מתמשכת מייצרת סימפטומים דיכאוניים המקשים על יצירה ושימור של קשרים חברתיים, וכתוצאה מכך גורמים להחמרה בתחושת הבדידות (Hawkley & Cacioppo, 2010). מצבים אלו, במקרים קיצוניים, עלולים לעורר מחשבות אובדניות ואף להביא להתנהגויות אובדניות.

ההכרה בבדידות כגורם סיכון בריאותי התחזקה מאוד בשנים האחרונות. ארגון הבריאות העולמי ציין בשנת 2025 כי בדידות ובידוד חברתי קשורים לסיכון מוגבר לשבץ, מחלות לב, סוכרת, הידרדרות קוגניטיבית ותמותה מוקדמת, וכן לסיכון גבוה יותר לדיכאון, חרדה ומחשבות על פגיעה עצמית.

עוד נמצא כי ילדים וצעירים שחווים בדידות על רקע יומיומי מתקשים בהסתגלות לבית הספר, מפגינים הישגים לימודיים נמוכים יותר, מעורבים יותר בהתנהגויות סיכון, ונוטים יותר לצרוך אלכוהול וסמים (Asher & Paquette, 2003; Wentzel, 1999). בדידות נמצאה קשורה גם לפגיעה בתפקודים קוגניטיביים והתנהגותיים יומיומיים. כך למשל, בניסוי שנערך בתנאי מעבדה ובו גרמו לחלק מהנבדקים להאמין כי יהיו בודדים בעתיד, נמצא כי נבדקים אלו נטו לאחר מכן להתנהג באופן יותר תוקפני ולצרוך יותר מזונות משמינים בהשוואה לקבוצת הביקורת (Baumeister, DeWall, Ciarocco & Twenge, 2005).

לאור זאת, הציעו החוקרים כי מחשבות על בדידות גורמות לאנשים לדריכות מתמשכת, אשר מדלדלת את משאביהם הפסיכולוגיים ופוגעת ביכולתם לוויסות רגשי ולדחיית סיפוקים (Baumeister et al., 2005; Hawkley & Cacioppo, 2010).

בנוסף להשלכות הפסיכולוגיות וההתנהגותיות המתוארות, נמצא כי בוגרים אשר חוו בידוד חברתי בילדותם סבלו מרשימה ארוכה של בעיות בריאותיות בבגרותם, וביניהן עייפות, איכות שינה ירודה, כאבים כרוניים, לחץ דם גבוה, כולסטרול גבוה, פגיעות למחלות לב, פגיעה באיזון ההורמונלי, השמנת יתר וירידה ביעילות המערכת החיסונית (Hawkley & Cacioppo, 2010; Jaremka et al., 2013). עוד נמצא כי בוגרים החווים בדידות היו בסיכון גבוה יותר להתדרדרות קוגניטיבית, דמנציה ואלצהיימר בגילאים המבוגרים (Newall, Chipperfield, Bailis & Stewart, 2013). ממצאים אלו מדאיגים במיוחד לאור הנתונים המצביעים על כך שילדים בודדים נוטים לגדול להיות מבוגרים בודדים (Cacioppo, Hawkley & Berntson, 2003).

בדידות בעידן פוסט-קורונה, רשתות חברתיות ומשברים מתמשכים

משבר הקורונה, שהחל בשנת 2020, היווה נקודת מפנה משמעותית בהבנת השפעתם של בידוד חברתי, סגירת מסגרות חינוך והעתקת החיים החברתיים למרחב הדיגיטלי על ילדים ובני נוער. בתקופת הסגרים והריחוק החברתי נפגעו לא רק הרצף הלימודי והמשפחתי, אלא גם ההזדמנויות היומיומיות למפגש עם קבוצת השווים, למשחק, להשתייכות ולפיתוח מיומנויות חברתיות.

עם זאת, בשנים שלאחר הקורונה התברר כי חלק מן ההשלכות החברתיות והרגשיות של התקופה לא נעלמו עם החזרה לשגרה. בקרב ילדים ובני נוער רבים נמשכו קשיים הקשורים לחרדה חברתית, שימוש מוגבר במסכים, היחלשות קשרים פנים-אל-פנים ופגיעה בתחושת השייכות למסגרות חינוכיות וקהילתיות. לכן, כיום מקובל לראות בקורונה לא רק אירוע חד-פעמי, אלא נקודת האצה לתהליכים חברתיים רחבים יותר שהשפיעו על בדידותם של צעירים.

השימוש ברשתות חברתיות ובתקשורת מקוונת נמצא כבעל השפעות מורכבות על חוויית הבדידות. מצד אחד, הוא מאפשר לילדים ובני נוער לשמר קשרים, להשתייך לקהילות מקוונות, לקבל תמיכה ולהישאר מחוברים גם כאשר מפגשים פיזיים אינם מתאפשרים. מצד שני, שימוש ממושך או פסיבי ברשתות חברתיות אינו מחליף בהכרח קשר רגשי משמעותי, ועלול להגביר השוואה חברתית, תחושת החמצה, חשיפה לדחייה, בריונות מקוונת ותחושת ניכור.

בישראל, החל מאוקטובר 2023, נוספו להשלכות הפוסט-קורונה גם השלכות מלחמת “חרבות ברזל”. ילדים ובני נוער רבים חוו שיבוש ברציפות החיים: פינוי מהבית, מעבר בין מסגרות חינוך, צמצום פעילות בלתי פורמלית, אובדן קשרים יומיומיים, חשיפה לחרדה ולאובדן, ודאגה מתמשכת לבני משפחה ולחברים. מציאות זו מחדדת את הצורך להבין בדידות לא רק כתוצאה של מיעוט קשרים חברתיים, אלא גם כפגיעה בתחושת ביטחון, יציבות, שייכות ומשמעות.

סקירה של מכון ברוקדייל על השפעות מלחמת “חרבות ברזל” על ילדים ובני נוער בישראל מדגישה כי המלחמה יצרה סיכונים רחבים בתחומי הבריאות הנפשית, החינוך, המשפחה והחיים החברתיים. הסקירה מתייחסת לא רק לילדים שנפגעו באופן ישיר או פונו מבתיהם, אלא לכלל הילדים ובני הנוער בישראל, אשר חווים את השלכות המלחמה בדרגות שונות של קרבה וחשיפה.

לכן, נכון לשנים 2025–2026, ההתייחסות לבדידות בקרב ילדים ובני נוער צריכה להיות רחבה יותר מזו שהייתה בתקופת הקורונה עצמה. היא צריכה לכלול את ההשפעות המצטברות של משברים בריאותיים, ביטחוניים וחברתיים; את תפקידן של רשתות חברתיות; את היחלשותן של מסגרות קהילתיות; ואת הצורך ביצירת מרחבי השתייכות יציבים, בטוחים ונגישים לילדים ובני נוער.

דרכי טיפול ותוכניות התערבות בבעיית הבדידות בקרב ילדים ובני נוער

תוכניות התערבות לטיפול בבעיית הבדידות מבקשות לסייע לצעירים ובוגרים החווים בדידות לאמץ דפוסים קוגניטיביים והתנהגותיים חדשים שיסייעו להם להיחלץ ממעגל הבדידות, וכן לספק להם מערכות תמיכה קהילתיות ומסגרות חברתיות שיוכלו להשתייך אליהן (Masi et al., 2011; McWhirter, 1990). McWhirter (1990) מציע כי תוכניות התערבות אלו מסייעות לאנשים בודדים לאתגר הנחות אוטומטיות ולא רציונליות הנוגעות לתפיסתם את עצמם ואת האחר, לחוש פחות אשמים ביחס לבדידותם ולחזק את תחושת השליטה בחייהם.

הספרות מלמדת כי יצירה וחיזוק של מסגרות השתייכות קהילתיות הן בעלות חשיבות מכרעת בהפחתת תחושת הבדידות. פעילויות קבוצתיות המבוססות על תחומי עניין משותפים, מסגרות בלתי פורמליות, קהילות מקוונות, קבוצות תמיכה ומרחבים חינוכיים בטוחים עשויים לסייע לילדים ובני נוער לחוות קשר, קבלה ושייכות.

מחקרים שבחנו תוכניות התערבות קצרות טווח שנועדו לחזק את תחושת השייכות של תלמידים מקבוצות מיעוט מוחלשות מדווחים כי תוכניות אלו סייעו בשיפור תחושת הרווחה של התלמידים, הערכתם העצמית, שביעות הרצון שלהם מבית הספר והישגיהם הלימודיים (Walton & Cohen, 2007, 2011; Colón García, 2017). חוויות של השתייכות נמצאו כמרכזיות גם בעולמם הפנימי של צעירים ובוגרים עם מוגבלויות (Strnadová et al., 2018), ונקשרו באופן חיובי עם רווחה אישית ויכולת להתגבר על חסמים חברתיים (Carter, 2016; Daley, Phipps & Branscombe, 2018).

ממצאים מעניינים במיוחד עולים ממחקרים שנערכו בקרב קהילות של חירשים ואוטיסטים, ומלמדים כי השתייכות לקהילה חברתית המבוססת על חוויות ואינטרסים משותפים מסייעת לאנשים עם מוגבלויות לטפח תפיסה חיובית של המוגבלות, לחוש גאווה עצמית ולקבל לגיטימציה להיות מי שהם ועדיין חלק מהחברה (גיל, שהם ושלי, 2016).

מן הספרות העדכנית עולה כי התמודדות יעילה עם בדידות בקרב ילדים ובני נוער אינה יכולה להסתפק רק בעידוד הילד “להיות חברתי יותר”. יש צורך בהתערבויות רב-מערכתיות הכוללות את הילד, המשפחה, בית הספר, הקהילה והרשויות. התערבויות כאלה צריכות לכלול איתור מוקדם של ילדים ובני נוער החווים בדידות מתמשכת; חיזוק מיומנויות חברתיות ורגשיות; יצירת מסגרות השתייכות קבועות, בטוחות ונגישות; הפחתת סטיגמה סביב בדידות ופנייה לעזרה; והתייחסות מיוחדת לילדים מאוכלוסיות מוחלשות, עולים, ילדים עם מוגבלויות, ילדים מפונים וילדים החיים במצבי חירום מתמשכים.

בנוסף, יש צורך בשילוב מושכל של מרחבים דיגיטליים. קהילות מקוונות יכולות לספק תמיכה, שייכות ונגישות לילדים ובני נוער שמתקשים להשתלב במרחבים פיזיים, אולם הן אינן יכולות להחליף באופן מלא קשרים אנושיים יציבים, בטוחים ומשמעותיים. לכן, התערבות יעילה צריכה לשלב בין חיזוק קשרים פנים-אל-פנים לבין שימוש אחראי, מודע ותומך במרחבים דיגיטליים.

לסיכום, בדידות בקרב ילדים ובני נוער היא תופעה מורכבת, בעלת שורשים פסיכולוגיים, חברתיים, תרבותיים ומבניים. בשנים 2023–2026, על רקע השלכות הקורונה, התעצמות השימוש ברשתות חברתיות, פגיעה ברווחה הנפשית של מתבגרים, ובישראל גם השלכות מלחמת “חרבות ברזל”, מתחדדת ההבנה כי בדידות אינה רק קושי אישי של הילד או הנער, אלא אתגר חינוכי, קהילתי ובריאותי רחב.

ההתמודדות עם בדידות מחייבת לא רק חיזוק מיומנויות חברתיות של הפרט, אלא גם בנייה מחודשת של מרחבי שייכות: מסגרות חינוכיות ובלתי פורמליות יציבות, קבוצות חברתיות נגישות, קהילות תומכות, מבוגרים משמעותיים, והפחתת הסטיגמה סביב פנייה לעזרה. במציאות של משברים מתמשכים, יצירת קשרים אנושיים בטוחים ומשמעותיים הופכת לאחד המרכיבים המרכזיים בשמירה על בריאותם הנפשית והחברתית של ילדים ובני נוער.